החלטה בתיק ע"מ 1285/10

כתב האישום שהוגש נגד המשיב מייחס לו עבירה של יציאה ללא היתר משטח צבאי סגור, ובימ"ש קמא דחה את בקשת התביעה למעצרו עד תום ההליכים, והורה על שחרורו בהפקדה כספית, התחייבות עצמית וכן ערבות צד ג'. על כך הערר שבפני, כאשר לטענת התביעה קיימת עילה של מסוכנות, ולכן טעה בית המשפט כשלא הורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. לעומת זאת, הסנגור טוען כי אין להתערב בהחלטת בימ"ש קמא.

שקלתי את טיעוני הצדדים, ועיינתי בחומר הראיות. המשיב מודה בפה מלא באמרתו מיום 22/02/10, אשר נגבתה בשפה הערבית ותורגמה לעברית, כי מזה כארבעה חודשים קודם מעצרו שהוא עובד בישראל, מבלי שיש בידו אישור כניסה לישראל. המשיב הוסיף באמרתו כי בעבר עבד בישראל במשך תקופה של כעשר שנים, שהסתיימה לפני כ-17 שנה, בשנת 1993, וכי הגיש כמה פעמים בקשות לאישור כניסה לישראל ולא קיבל. בנסיבות אלה, אין מנוס מהמסקנה כי יש ראיות לכאורה נגד המשיב, ו צדק בימ"ש קמא כאשר קבע זאת.

אשר לעילה, ברגיל קיימת עילה של מסוכנות בעבירות מסוג זה, ולא הייתה סיבה לסטות מכך בנסיבות שלפנינו, כאשר לא מדובר במעידה חד פעמית, אלא במי ששהה בישראל בלא היתר במשך תקופה ארוכה יחסית, ויצא בלא היתר בכמה הזדמנויות משטח צבאי סגור. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהמשיב נעצר ביום 28/01/10, היינו לפני 33 ימים, ושלא כמקובל בעבירות מסוג זה, ההחלטה על מעצר עד תום הליכים התקבלה ארבעה שבועות לאחר מעצרו. מבלי לנקוט עמדה באשר לעונש הראוי למשיב דנן, אשר ייקבע ע"י הערכאה הדיונית לאחר שמיעת טיעוני הצדדים,  נדמה לי שלפי רמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה, ניתן לומר כי משך המעצר עד כה מתקרב לעונש הצפוי למשיב, אם וכאשר יורשע בדינו, בשים לב לקיצור המנהלי המקובל בשב"ס.

בנסיבות אלה, ומטעם זה בלבד, ולאחר שבאתי לכלל מסקנה כי השופט הנכבד קמא התנה את השחרור בתנאים שיש בהם כדי לתת מענה סביר לחשש פן המשיב יימלט מן הדין, לא מצאתי מקום לעת הזאת להתערב בהחלטה של בימ"ש קמא. הערר נדחה אפוא, והמשיב ישוחרר ממעצרו, לאחר שימלא את התנאים שנקבעו בהחלטת בימ"ש קמא.  

ניתנה היום, 1 במרץ 2010, ט"ו באדר התש"ע, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

הנשיא התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: